בצומת ׳אמצע הדרך׳, בשיחה מקרית על אמנות, סיפרו לי שיש בישראל אמנית קליגרפיה, שמה תרצה פייטן סלע, היא מורה לקליגרפיה יפנית ועוד הרבה מעבר לכך.

עשיתי קורס מבוא לקליגרפיה בסטודיו של תרצה בתל אביב, לפני הקורונה. הגעתי עם אהבת האסתטיקה היפנית ועם חוסר ידע מוחלט.

האמנות והפגישה עם תרצה, עם התלמידים ועם הקליגרפיה עוררו בי רגשות מנוגדים של עניין וקסם, לצד חששות וחוסר בטחון.

תרצה גם הסבירה לי שהתקופה הראשונה היא תקופה שהמורה לא מתקנת ולא מעירה. הכלים שהיו לי עד אז לא הועילו. היו לי המון התמודדויות.

בתקופת הקורונה החלטתי לעשות קורס מבוא נוסף, אותם תכנים אבל ללא דקה של שעמום. ממילא העושר הרב שתרצה חולקת לא מאפשר לקלוט הכל בהקשבה אחת…

מאז אני עוברת מקורס לקורס. לא תמיד אני מציירת, לא תמיד אני כותבת.

למדתי להתבונן, ללמוד לאיטי, להנות מהאמנות, מהתרבות היפנית, מהכשרון של תרצה ושל האמניות המדהימות בקהילה.

תרצה מפגישה אותנו עם אמנים יפניים, עם חומרים שונים באמנות, עם טקסים וסדנאות.

אין רגע דל.

תרצה יצרה קהילה של ממש, אמנותית, מחוברת, מכילה ומפרגנת. אני מרגישה מבורכת שהן מכילות אותי.

מקריות הפגישה אותי עם תרצה והקליגרפיה, מאז אני נשארת מאהבה.

אורלי דורון